עבודת שורשים-משפחת בצלאל

תעודת הזהות שלי

מכתב-

 

להדס בת הארבעים היקרה,

שמי הדס בצלאל. 

שם הוריי הוא חנה ואציק בצלאל. שם אחיי הוא אביב ועידו בצלאל. 

אני לא חושבת שלשמות יש חשיבות גדולה על האדם בגלל שהוא אינו בחר באותו שם. אך אני חושבת שלשם שהמשפחה ולשם הפרטי יש חשיבות מסוימת בחיי האדם כי לפעמים שמות יכולים לספר לנו על סיפורים עתיקים. לכן, אני כתבתי הסברים במכתב זה על השמות שלי כדי שתדעי מה הם מספרים. 

 

שם משפחתי הוא בצלאל. מקור שם משפחתי הוא מהתנ"ך בכך שבצלאל היה אחד מהאנשים שבנו את  אוהל המשכן. המשמעות של השם היא בצל האל כי בצלאל בנה את אוהל המשכן לכן היה קרוב לאלוהים.

השם עוברת מהשם באסל. סבא רבא שלי מצד אבא עלה לישראל מעיר בשם משהד הנמצאת בצפון איראן. בעיר משהד היהודים היו אנוסים והם הסתירו את דתם. השם באסל הינו שם לא של יהודים וכאשר משפחתו של סבי עלו לישראל, סבי החליט להחזיר את השם למקור העברי שלו. שם המשפחה שלי מעיד על כך שסבא רבא שלי הגיע מאחת ממדינות ערב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמי הפרטי הוא הדס. הפירוש שלו הוא שם שיח נוי, אחד מארבעת המינים, כינויו המקראי "עץ עבות".

שמי הדס נבחר ע"י משפחתי בגלל שאני נולדתי בערב סוכות ולכן הם חשבו ששם זה יתאים. בנוסף, הדס אינו שם נפוץ והוריי רצו ששמי יהיה שונה ומיוחד משאר השמות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דבר שלדעתי חשוב מאוד לחיי אך איני בחרתי אותו הוא משפחתי. 

משפחתי באה ממקומות שונים בעולם. ישנו את הצד של המשפחה של אבא שבאה מאפגניסטן ופרס. לעומת זאת, יש את המשפחה של אמא שבאה מברה"מ לשעבר. משפחתי שונה ומגוונות בשפות ובאוכל. כאשר אני הייתי עם הצד של אמי, אני שמעתי רוסית ועידיש, אני אכלתי מאכלים רוסיים ושמעתי על אוכל כמו גפילטע פיש ורגל קרושה. אני זוכרת שבילדותי כאשר הייתי עם הצד של אמי, שמעתי מוזיקה קלאסית כמו מוצרט, שופן, בטהובן וכו'. 

 

לעומת זאת, כאשר אני הייתי עם הצד של אבי, אני שמעתי את בני משפחתי מדברים בפרסית, אני אכלתי אורז עם שעועית ו"גונדי". אני זוכרת שבילדותי כאשר הייתי עם הצד של אבי, אני שמעתי מוזיקה מזרחית או ים תיכונית ולא מוזיקה קלאסית. בכך שהמשפחה שלי באה ממקומות שונים ויש לה סיפורים ותרבות שונה, זה גורם לגיוון ולדעתי זה מעניין מאוד. אני נהנית מאוד מכך שאני יכולה ליהנות מתרבויות שונות באותה משפחה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כעת אני אכתוב על דברים שהם אכן בשליטתי ואני יכולה להחליט עליהם. אני יותר אוהבת לכתוב על דברים כאלו כי אלו דברים שאני מחליטה עבור עצמי ואף אחד אחר לא יכול להגיד לשנות אותם כי הם החלטה שלי. אני אכתוב על התחביבים שלי ועל המחשבות שלי על נושאים שונים כמו דת, אפליות וכו'.

 

התחביבים שלי הם: 

כדוריד, שמיעת מוזיקת פופ באנגלית וספרדית, פעילות בחדר כושר ורכיבת אופניים.

אך יש לי שני תחביבים אהובים ביותר והם כדוריד ופעילות בחדר כושר כאשר אני שומעת מוזיקה.

 

התחביב הראשון- כדוריד.

קודם כל, מהו כדוריד? 

כדוריד הוא ענף ספורט קבוצתי תחרותי של משחקי כדור. במשחק משתתפות שתי קבוצות, בכל אחת מהן שישה שחקני שדה ושוער אחד. מטרת כל קבוצה היא להכניס את הכדור לשער הקבוצה היריבה ולהגן על שערה מפני הקבוצה היריבה.

 

כאשר אני משחקת כדוריד אני מרגישה אושר אמיתי. אני לא מרגישה את הכאב מהכדור כאשר זורקים אותו לשער או את השחקן השומר שמנסה לחסום אותי. אני מרגישה עבודה קשה והנאה. אני אוהבת את הכאב, הזריקות, ההטיות והקבוצה הם דבר שגורם לי לאושר רב. אני אוהבת כל דבר במשחק הכדוריד ואני יודעת שלא משנה כמה כואב לי כאשר אני משחקת, אני עדיין צריכה להתאמץ כמה שאני יכולה כדי לעשות את מיטבי ואת מיטב הקבוצה. אני רוצה שלא משנה כמה את תתבגרי, את תמיד תזכרי את הרגשת ההתמדה והכוח. "אין דבר כזה אין לי כוח, יש דבר כזה לא להתאמץ מספיק (הדס בצלאל, גיל 12)".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התחביב השני- פעילות בחדר כושר כאשר אני שומעת מוזיקה.

קודם כל, מה אני עושה בחדר כושר? 

בחדר כושר אני רצה, אני מפעילה את כל שריריי, אני מרימה משקולות וכדומה.

כאשר אני רצה ושומעת מוזיקה זה הרגע שבו אני מרגישה חזקה. אני מרגישה מעין פרץ אנרגיה בגופי כאשר אני משלבת מוזיקה עם ספורט. אני אוהבת מאוד לרוץ ולעשות פעילות גופנית ואני אוהבת מאוד לשמוע מוזיקה. אני אוהבת לשמוע שירים בזמן ריצה כמו timber, on beat, move וכו'. אני רוצה שלא משנה כמה את תתבגרי, את תמיד תזכרי את הרגשת האנרגיה המתפרצת.

 

בנוסף, יש לי מחשבות על כמעט כל נושא בעולם שאני מבינה בו כמו פוליטיקה, אפליות, המצב הביטחוני, המצב הכלכלי ועוד. 

לכן, אני רוצה גם שלא משנה כמה את תתבגרי, תמיד יהיו לך דעות משלך על כל דבר שחשוב לך למרות אם הן שונות משל האחר, אני רוצה שתמיד תאמיני בזכויות האדם להחליט על חייו בעצמו.

אני בחרתי שני נושאים עיקריים שאני אתמקד בהם והם: דת ואפליות נגד ערבים ונשים.

 

נושא ראשון- דת מונותאיסטית

קודם כל, מהי דת מונותאיסטית?

מונותאיזם הוא אמונה באל אחד ויחיד, בניגוד לפוליתאיזם - אמונה באלים רבים. הדמות הבסיסית המייצגת את המונותאיזם האברהמי (אסלאם, נצרות ויהדות) היא אברהם אבינו, שנחשב בשלושת הדתות האלו לאבי האמונה המונותאיסטית.

 

אני חושבת שהאפליה בין הדתות והעובדה שאנשים במדינת ישראל מתייחסים לדת האחר שונה היא לא צודקת והוגנת.

קודם כל, כל אדם בהיותו אדם צריך לכבד את דת האחר ולכבד את בחירות האחר. אי אפשר לשפוט אדם מוסלמי או נוצרי על פי דתו, אי אפשר לשפוט אף אדם לפי דתו. לכל אדם יש את אמונותיו ועלינו לכבד זאת.

שנית, אני לא מבינה למה ישנה האפליה בין הדתות כי לבסוף לכל הדתות יש אל אחד ויחיד שבו הם מאמינים. אצל כל שלושת הדתות הדמות הבסיסית המייצגת את המונותאיזם האברהמי היא אברהם אבינו. 

 

לדעתי, בשלושת הדתות כולם מאמינים באל אחד אך בדרך שלהם. 

כל דת (אסלאם, יהדות ונצרות) מאמינה באלוהים בדרך שלה. לכל אחד יש את הדרך שלו להאמין באלוהים ואנחנו לא צריכים לשפוט את דרך האחר כי אחרת הוא ישפוט את דרכנו. לכל אדם יש את הדת שלו ועל כל אדם לכבד זאת כי כמו שהוא בחר את הדת שלו גם לאחר יש זכות לעשות זאת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נושא שני- האפליה נגד ערבים ונגד נשים

קודם כל, מה הן האפליות נגד הערבים ונגד הנשים?

 

לדעתי, ישנן אפליות רבות נגד הערבים. אנחנו חיים במדינה המגדירה את עצמה כמפותחת ומתורבתת אך למרות שהמדינה אומרת שאנחנו מתייחסים אליהם שווה, ביומיום אני רואה שזה לא קורה. ישנם אנשים וילדים שכאשר הם רואים ערבים מדברים ברחוב, הם פוחדים מהם. אנחנו מתייחסים אליהם שונה, ישנם אנשים בעלי דעות קדומות שמתייחסים אליהם כאנשים רעים רק כי ישנם ערבים כאלו למרות שיש גם יהודים שהם אנשים רעים. ילדים ואנשים רבים מתייחסים לערבים כאנשים זרים שלא שייכים למדינתנו. אם הם היו יודעים שישנם ערבים שהם רופאים ועורכי דין, ישנם ערבים שעוזרים למדינתנו. ישנם ערבים שהם חברי כנסת וישנם שהם שרים. לערבים יש תפקידים רבים החשובים במדינתנו ועדיין אנחנו מתייחסים אליהם כפולשים וזרים. אני חושבת שזה לא צודק והוגן, עלינו להפסיק להתייחס לערבים שונה מאתנו.

 

בנוסף, לדעתי עדיין ישנן אפליות רבות נגד נשים. אנחנו חיים במדינה המגדירה את עצמה כמפותחת ומתורבתת אך למרות שהמדינה אומרת שאנחנו מתייחסים לנשים שווה, ביומיום אני רואה שזה לא קורה. 

אני פתחתי יום אחד את העיתון וחיפשתי כתבה על אפליות בין נשים לגברים ומצאתי מחקר כזה ברגע שפתחתי את העיתון הנקרא "הסיכויים לפיטורי מנכ"לית גבוהים משמעותית מסיכויי פיטורי של מנכ"ל".

אפליית נשים לעומת גברים היא תופעה עולמית, דפוס הרווח במשטרים דמוקרטיים רבים: נשים הורחקו ממוקדי כוח הפוליטי, והתרבויות הפוליטיות הדומיננטיות עוצבו בעיקר על ידי גברים.

 

מעמדן הפוליטי והחברתי הנחות של נשים בישראל עוצב במסגרת שני מרכיבי היסוד של התרבות הפוליטית: ביטחון ויהדות. תרומתן נחשבת כרלבנטית כול עוד יש ביכולתן לסייע לעבודות העורף, או בגידול המשפחה ובהולדת דור הלוחמים הבא וגידולו. האישה נתפסת כפונדקאית חברתית, שעניינה העיקרי הוא בסיוע משני למאמץ הצבאי והביטחוני הכולל.